אני פותחת את הרהור הבוקר שלי כמו בכל בוקר מול החלון במדיטציית קפה ועץ.
הקפה אותו הקפה וקשה לומר שהוא נטוע בחיי בשל טעמו המשובח, סתם קפה מגורען עם חלב סויה בכוס איקאה לבנה שמשמש עוגן לטקס הרהור הבוקר היומי שלי.

גם העץ נמצא שם כמו בכל יום מולי, מאמין ותמידי מותח את ענפיו לשמים בפיהוק ירוק-עד, נאמן כמו כלב ירוק, הוא שותף אילם שנשקף מחלוני כבר 15 שנה לפחות וכבר מזמן הכנסנו אותו כחבר מן המניין בקהילת ה"כאן גרים בכיף" שלנו: אישה, ילד, חתול ועץ ובחיי שכשאני נוסעת לחו"ל אני מרגישה גם אליו געגועים וזאת למרות שמעולם לא התחבקנו ולא הבאתי לו מתנות מהדיוטי.
לחתול אגב כן.

לרגע משתרבבת לי איזו עין חיצונית מבקרת וציניקנית ששואלת "היי מותק, מה נהיה? את מדברת על עץ, כן?". וקול אחר, רך יותר אבל גם ידעני, מזכיר לי שכל אחד צריך אלמנטים קבועים שיהיו נטועים (תרתי משמע במקרה הזה) בתפאורת חייו כדי שיוכל לחולל לעומתם גם ריקודים סוערים יותר וכל אחד ובחירותיו הוא באופי של אותן היתדות שהוא בוחר לייצב בהם את חייו על הסקאלה שבין מקוריות לביזאריות.
אז כן, אני בהחלט מוקירה תודה לתפאורה הירוקה הקבועה והמדויקת הזאת, תפאורה שמאפשרת לי מרחב של חלימה וצלילה פנימה אל עצמי, בזכותה אני חווה רגעים של בהירות ושקט, תפאורה שמאפשרת לי חלומות של ערות שממשיכים את חלומות הלילה מיד על הבוקר עם הקפה שמהווים עבורי כמו מין בולמי זעזועים להמשך התמודדויות היום.

 
אז אף פעם לא ממש אמרתי לך את זה קודם – "תודה רבה, עץ יקר" אני באמת מוקירה לך תודה ירוקת-עד ומקדישה לך את הקלף הזה כחלק מחפיסת קלפי "קולאז' הנשמה", קלפים שאני יוצרת בטכניקה של קולאז' שמשמשים אותי כמו חפיסת קלפי טארוט אישית עם ארבע סדרות. הקלף שלך עץ יקר הוא מסדרת הקהילה: סדרה של דמויות עוצמה, מלווים, מאתגרים ותומכים שהם המראות החיצוניות של חיי.
15 שנה שאתה פה – זכית בהחלט בכרטיס מועדון של חברות כבוד בקהילה שלי, עכשיו אתה גם קלף.