לפני כמה ימים חברתי ליאורה שאלה אותי: "תגידי צילה, מזה בעצם קולאז' הנשמה"? ואני עניתי: "זו דרישת שלום מהנשמה שלך יקירה".
בכל יום בו אני יושבת מול הקלף הריק וגזרי הנייר הצבעוניים מתרחש רגע מלא קסם בו הכול יכול לקרות. רגע בו ידיי והאינטואיציה העמוקה שבי יגלו את השאלה המקננת בי ומבקשת מענה.
ואין כאן מה נכון או מה לא ראוי להעלות על הקלף, מה שנוצר ונרקם מפיסות הנייר הוא המענה שנפשי מחפשת. וכמו מעשה הקולאז' כך החיים עצמם מורכבים מפיסות חיים ושברי זיכרונות אותם אני מנסה לא פעם לשוב ולהרכיב לשלם אחד. אני נזכרת באמי האהובה, ניצולת השואה, שעיסוקה בקיבוץ היה לתקן את בגדי החברים, ובדרך נסתרת לשוב ולאחות את חייה היא. כילדה הייתי יושבת לידה ומביטה בידיה העמלניות השוזרת ברוב חן ויופי שאריות בדים לבגדי החברים הקרועים. "תראי צילה", אמי הייתה אומרת לי בגאווה, "זה נראה ממש כמו חדש".
אני מביטה בדימויים העולים מהקלף שיצרתי, אני נטמעת בתוכו, מבקשת את עזרתו, מתייעצת ומחכה לתשובה שתגיע במועדה. אני מוצאת את עצמי מדברת ממקום אינטימי ועמוק שלא פעם מעלה דמעות בעיניי. תודה לך קלף יקר, בן לוויה נאמן שלי, שהבאת לי דרישת שלום מנשמתי.