מבט אישי:

כבר מעל 6 שנים שאני יוצרת  מתוך האין. אני יודעת היום שמה שהציל את חיי, מרגע מותו הפתאומי של אהובי, הייתה היכולת להעניק איזה פשר וצורה לאובדן.

בתחילה היו אלה משטחים ענקיים עליהם זרקתי, תרתי משמע, את כאבי כולם: משיכות רוויות צבע ופסוקים מהמקורות שעזרו לי להרגיע מעט את נפשי. בהמשך, בדרך פלאית, הופיעה מיכל שהם שביב בחיי והפגישה אותי עם קולאז' הנשמה, ויכולתי לראשונה לחבר את השברים לשלם אחד – נכון פצוע, מצולק, אך עומד בזכות עצמו. מצאתי את עצמי אוספת את שברי חיי, מדביקה וממלאת אותם בזהב געגועי, בדומה למעשה הקינטסוגי היפני – "חיבור הזהב", מעשה חיבור ההופך את הכלי השבור עצמו ליצירת אמנות ייחודית ולחלק טבעי מהחיים.

וכך, יכולתי לשוב ולפגוש את אהובי המת במקומות שונים: פעם כדמות ארכיטיפית –  דמות הנודד הצועד לבדו בשביל המוביל אל הסוף, פעם כדמות חבוקה שרק החולצה הכחולה שעליה נשארה כעדות לאהבה שנגדעה, ולעיתים כגעגוע המסתחרר בריקוד בוער שאיפשר לי ולו לרגע להיות חבוקה בזרועות יקירי, שהיה רקדן בחסד. 

בקלפים נוספים היה זה גם המרחב עצמו שסיפר את סיפור האובדן: הקריעות, הגוון  החלומי, סמליות העצמים, החיות שחולפות בו ועורפו הלבן של אישי, של מי שהלך ולא שב – השלמתה של הנפש עם האין. בדומה למה שכתבה אסטס בספרה "רצות עם זאבים" (1997), עם הזמן הפצע הפתוח שבלבי מעלה אורכה, ורק הצלקת נשארת בו כעדות. ויש ובחילופי העונות היא שבה, כפי שכתבה אסטס, ומזכירה את האובדן ומאידך את חוזקה של הנפש. הזמן הנוגע בקולאז' הנשמה שלי ממשיך ומשתנה ומוצא נתיבים חדשים להאיר את דרכי אל אהובי – דרכים מרפאות המוקירות את העבר והאהבה שידענו ובונות את העתיד הטוב עבורי.

תודה חברותיי וחבריי היקרות/ם על ההקשבה, ומעשה יצירה ברוך ומרפא

לכולכן/ם.